הוואלס האיטי של הצבים – קתרין פנקול (חלק שני בטרילוגיה)

תגיות

הוואלס האיטי של הצבים, העיניים הצהובות של התנינים, כתר, עכשווי, על טבעי, קתרין פנקול

בעוד שאמה המנוכרת ואחותה הגדולה והיהירה איריס מתמודדות סוף סוף עם חיים שלמים של קארמה רעה, נראה כי חייה של ז'וזפין קורטס סוף סוף עלו על המסלול: דאגותיה הכלכליות מאחוריה, יש לה חבר חתיך ואורטנס, בתה הבכורה המרוחקת, הצהירה בפומבי על אהבתה אליה. אבל ז'ו עדיין מתייסרת – המעבר לאזור מגורים יוקרתי בפריס גורם לה לחוש כדג מחוץ למים; החבר שלה מתנהג מוזר; היא ממשיכה להתענות באהבתה לגיסה, פיליפ; היחסים שלה עם בנותיה עדיין מתוחים; היא מקבלת מכתבים מוזרים מהבעל שנטש אותה וניצלת בנס כאשר אלמוני מנסה לדקור אותה למוות (למרבה הצער, לנשים אחרות באזור אין את אותו מזל…). 

זהו ספר שני בטרילוגיה, אך כבר בהתחלה הסופרת מסבירה בפירוט רב את האירועים הקודמים, כך שאפשר לקרוא אותו לבדו אם רוצים, אבל מומלץ בכל זאת להתחיל מהספר הראשון, פשוט בגלל שהוא יותר מוצלח (חוק הטרילוגיות מכה שנית). בעוד ש'העיניים הצהובות של התנינים' היה רומן רומנטי עכשווי (עם נגיעות מועטות של על טבעי) שהיה יכול לעבור גם כפרוזה רגילה, 'הוואלס האיטי של הצבים' הוא רומן רומנטי על טבעי עם ביקורת חברתית ורוצח סדרתי. התוספת האחרונה מאכזבת מאוד (ולא רק בגלל שאני מתעבת רוצחים סדרתיים כמו שאחרות בבלוג מתעבות מלאכים), משום שהיא מרגישה מלאכותית במיוחד וללא קשר טבעי לסיפור שפנקול החלה לספר.

הספר אומנם מתיימר לעסוק ברגשות, אבל פנקול עשתה לעצמה חיים קלים ובמקום שהדמויות יתמודדו עם רגשותיהם, קורים להם כל מיני דברים מטורפים בסגנון המתאים לאופרת סבון. דבר נוסף שמחליש את הספר הוא העובדה שהדמויות והעלילה לא התפתחו מהספר הראשון כאשר הדוגמא הראשית לכך היא ז'ו: בסוף הספר הקודם היא נראתה מאושרת ונדמה היה שהיא סוף סוף לומדת להיות אישה שאומנם משתוקקת לאהבה וחיבה מהסובבים אותה, אבל יודעת לעמוד על שלה, אך בספר הזה אנחנו מוצאים אותה שוב לא מאושרת מאותן סיבות, ומתקשה להאבק בפאסיביות שלה. כל אלה גורמים לספר להרגיש כמו גירסה פחות מוצלחת של קודמו (שהיה חמוד).

חיבבתי מאוד את הספר הראשון. חשבתי שהוא נוגע ללב, מתוק ומהלך בחינניות על הגבול שבין רגישות לרגשנות. לכן היו לי תקוות גדולות לגבי הספר השני, אבל לצערי הוא איכזב. 'הוואלס האיטי של הצבים' מרגיש כמו גירסה מחוממת מחדש (במיקרו) של 'העיניים הצהובות של התנינים'. אומנם מי שקרא את החלק הראשון, לא יוכל לעמוד בפיתוי של קריאת ההמשך, אבל לא הייתי ממליצה להתחיל מהספר הזה ואפשר רק לקוות שהספר השלישי ישתפר וישאיר לנו לסיום טעם טוב…

הוולאס האיטי של הצבים, קתרין פנקול, מצרפתית: לי עברון-ועקנין, כתר, 583 עמ' 

על 'העיניים הצהובות של התנינים' – http://wp.me/p3KE2h-10