תגיות

, , , ,

לאחר מות אביה האהוב, יוצאת אנאל מייסון, בת השמונה עשרה, למצוא את האוצר אחריו התחקה – ממצא קדום שהיה שייך לממלכת מסופוטמיה העתיקה – ולהפיל בפח את הפושעים שרצחו אותו. אנאל נתקלת בטריסטן האנטר, אחראי השומרים בארכיון הלאומי בלונדון, וטריסטן שנמשך אליה באופן מיידי מסכים לעזור לה בתמורה לנשיקה.

אנאל וטריסטן יוצאים יחד לאגן האמזונס, בעקבות רמז מפוקפק שהשאיר לה אביה (וללא כל תוכנית ממשית) שם הם מטיילים ביערות הגשם (אנאל בגופיות קטנות וצמודות) בלי ממש לדעת לאן הם הולכים (ולא! נהר הריו נגרו הוא לא רמז!) ושם הם מסתבכים בצרות, מגלים שהם אוהבים אחד את השני ומופתעים לטובה מתגלית לא צפויה. האוצר

לא צריך להיות חדי אבחנה כדי להבחין בשמץ ציניות בתיאור העלילה. ואנחנו לא מתביישת להודות שהדבר נובע מאכזבה עמוקה. לאוורסון היו את כל החומרים כדי ליצור רומן רומנטי עכשווי חביב (אוצר קדום, בחורה במצוקה – מה צריך יותר מזה?) אבל היא פשוט החמיצה את המטרה. עזבו את השאלה מה עושה אוצר מסופוטמי באמצע יער הגשם בברזיל (אני לא מצפה להגיון רב ברומנים רומנטים מהסוג הזה) אבל העובדה שאנאל בוחרת לברוח מטריסטן באמצע יער הגשם כי היא מגיעה למסקנה שהוא לא אוהב אותה (בדיוק אחרי שהוא מציל אותה מציפורניו של יגואר רעב) ומשאירה אותו מסומם, חסר הכרה והגנה (ואנחנו נזכיר שוב – באמצע יער גשם!) ואז הולכת ונתפסת על ידי פושעים מעידה על תהליך קבלת החלטות לקוי בעליל.

זה הספר הראשון של אוורסון שאנחנו קוראות והיינו מוכנות להתאהב בסופרת חדשה. באמת שלא צריך הרבה כדי להפוך אותנו למכורות אבל עצלות שכזו מצד סופרת היא מעצבנת: כל הסיפור התחיל כי אבא של אנאל, הפרופסור הידוע יושב ומדבר על המחקר שלו בבית קפה ופושע ברזילאי שומע אותו ומחליט שהוא רוצה את האוצר!; התיאור ההיסטורי על האוצר; הדרך בה אנאל וטריסטן פשוט הולכים ללא מטרה ביערות הגשם והדרך בה מתגלה בסוף האוצר – כולם נכתבים כלאחר יד. לאוורסון היו חומרים כתיבה מוצלחים ביד והיא פשוט לא ניצלה אותם בכלל. 

לטעמינו לא היה שום דבר טוב בספר. לא המתח, לא ההתאהבות, לא תיאורי הסקס ולא הקטע ההיסטורי (שלא ברור עד כמה הוא היסטורי -אם בכלל). ובנוסף לכל שלגי פשוט השמיטו אותיות כל כמה מילים. בקיצור, כמו שכבר כתבנו, פשוט אכזבה אחת גדולה.

האוצר, קתרין אוורסון, כתיבה ועריכה: אורית מוטיעי, שלגי, 224 עמ', 2014

The treasure, Kathrine Everson, 2014