מר ארנשו, בעל אחוזת "אנקת גבהים" אשר ביורקשייר, חוזר מאחד ממסעותיו עם אסופי בשם היתקליף, אותו הוא נחוש לגדל כבנו. בעוד שהבת הצעירה קאתרין נקשרת להיתקליף, ומוצאת בו נפש תאומה, האם והבן הבכור הינדלי, מתנגדים להיתקליף ומתנכלים לו. אחרי מות האם, העימות בין האב לבין בנו הבכור בנוגע להיתקליף רק מחמיר והינדלי עוזב ללימודים. רק לאחר מות אביו חוזר הינדלי ל"אנקת גבהים" יחד עם רעייתו. הינדלי, כמובן, מנצל את ההזדמנות וממרר את חייו של היתקליף שנוא נפשו. סבלו של היתקליף גובר כשהקשר הקרוב שקאתרין מפתחת עם בני משפחת לינטון השכנים – הרואים גם הם בהיתקליף אסופי נחות – מעיב על יחסי השניים. היתקליף המושפל והמיוסר עוזב את "אנקת גבהים", ונעלם. הוא חוזר רק לאחר שקאתרין נישאת לאדגר לינטון, ופותח במסע נקמה אכזרי נגד אלו שפגעו בו, נקמה שלא חסה על איש. 
למרות שאמילי ברונטה היתה אדם מבודד ומתבודד, ולמרות שבניגוד לאחיותיה אין שום הוכחה שאמילי היתה מאוהבת אי פעם במישהו, בספרה היחיד היא הצליחה ליצור סיפור קודר וסוחף על אהבה ושנאה הפונה גם לקוראים בני זמננו. סיפור שהפך למקור השראה וחיקוי לשלל יצירות, ונחשב לאחת הקלאסיקות של הספרות האנגלית.
אבל ההתחלה לא היתה קלה. הספר פורסם בשנת 1847 אחרי עיכובים ובעיות, תחת שם עט גברי (כמו אחיותיה), והתקבל ברגשות מעורבים. המבנה יוצא הדופן שלו, הרגשות הסוערים שבו, האכזריות המנטאלית והפיזית שהוא מכיל – כל אלה איתגרו את המוסכמות החברתיות של התקופה. למעשה, אפילו אחותה הגדולה שרלוט, שערכה והוציאה מהדורה חדשה של הספר אחרי מותה של אמילי היתה בעלת השגות עליו. שמועות טענו שהספר הוא יצירה מוקדמת של שרלוט (לפני "ג'יין אייר"). חסידי תיאוריית הקונספירציה (=אנשים שסירבו בתוקף להאמין שנשים באמת יכולות לכתוב ספרים מצליחים) הגורסת שהאחיות גנבו את יצירותיו של אחיהן האומלל ברנוול (מכור לסמים ואלכוהול שהאחיות חילצו כל הזמן מצרות…), דבר שהוביל למותו משברון לב, סימנו במיוחד את "אנקת גבהים" כיצירה שנראה כי נגנבה. בעיניהם הוא דוגמה מובהקת לכתיבה גברית המוכיחה את נכונות טענתם.
משמאל לימין: אן, אמילי ושרלוט
אמילי מתה בשנה שלאחר פרסום הספר, ולא זכתה לראות אותו מצליח באמת, ויש משהו מרתק בכך שאחת הקלאסיקות של הספרות האנגלית מן המאה ה-19, נחשבה בתקופתה לעוף מוזר. עם הזמן הספר הפך להיות המפורסם והמצליח ביותר מבין ספריהן של בנות ברונטה, והשפעתו – בייחוד על סיפורים רומנטיים – ניכרת עד היום. יש הרבה גרסאות מודרניות להיתקליף וקתרין – כולל כאלה שלא קוראות לגיבוריהן היתקליף וקאתרין…
כמו שכבר כתבנו בביקורת על "ג'יין אייר", כמעט תמיד יש ערך בלקרוא קלאסיקות ספרותיות. אבל הקריאה ב"אנקת גבהים" היא לא רק קריאת חובה כי אם עונג. אם הספר התיישן, אזי הוא התיישן כמו וויסקי משובח שהזמן החולף רק מדגיש את איכויותיו. אבל לדעתנו זהו ספר מעולה שהזמן לא עמעם, המספק לקוראיו חוויית קריאה אמיתית. "אנקת גבהים" הוא ספר קודר – אבל לא מדכדך – עם נגיעות על טבעיות, וגיבורים קשים שגורלם האפל נפרש על רקע נופיה סחופי הרוח של יורקשייר. הספר עוסק באהבה מוחמצת וחיים מבוזבזים. בניגוד לאלכסנדר דיומא האב שהעניק לגיבורו הנקמני של "הרוזן ממונטה כריסטו", חיים חדשים ונטולי חרטות אחרי שסיים עם הנקמה, ברונטה מותירה את היתקליף מנצח, אך לא מסופק ומלא כמיהה לאהובתו. המסר שעולה בעיני מהספר, קיטשי ככל שזה ישמע, הוא שהאהבה לא בהכרח תהפוך אותך למאושר, אבל בלי אהבה בכלל אי אפשר להיות מאושרים.
בין אם תתאהבו בהיתקליף ובין אם תייחלו לנפילתו, בין אם אהדתכם תופנה לדור הראשון או לשני, קשה להשאר אדישים לעוצמה ולרגש שיש בספר, שהזמן לא עמעם.
אנקת גבהים, אמילי ברונטה, מאנגלית: גרשון גירון, משכל, 2008, 412 עמ'
Emily Bronte, Wuthering Heights, 1847
- ל"אנקת גבהים" נעשו עיבודים רבים, אך באופן מפתיע, אין עיבוד קולנועי או טלוויזיוני שהפך להיות ממש מזוהה איתו כמו שקרה ל"חלף עם הרוח" או ל"גאווה ודעה קדומה" (אולי בגלל שלרוב חותכים קטעים בעיבודים). אם כי יש שיר! בשנת 1978 הוציאה קייט בוש את אלבום הבכורה שלה ובו שיר שהפך ללהיט ענק בשם אנקת גבהים שנכתב בהשפעת הספר.
- את הביקורת של אריאנה מלמד על "אנקת גבהים" תוכלו למצוא כאן.
הרומן הרומנטי שלי 