תגיות

, , , , ,


%d7%a9%d7%9c%d7%99-%d7%a2%d7%93-%d7%97%d7%a6%d7%95%d7%aa

לאחר מות הוריהם, מוצאת עצמה אמיליה הת׳אווי אחראית על בני משפחתה – ליאו, ווין, פופי וביאטריקס. היא נאלצת לשאת לבדה באחריות על המשפחה, משום שמאז שאחיה ליאו איבד את אהובתו  למחלה אכזרית  הוא בעיקר עסוק בלהיכנס לצרות ולהוציא אותה מדעתה.

באחד ממרדפיה אחר אחיה, יחד עם מריפן, הצועני אשר צורף באופן לא רשמי למשפחתם לפני שנים רבות, היא פוגשת את קאם רוהן – מנהל מועדון הימורים.

קאם הוא חצי צועני אשר נאלץ לברוח מהשבט שלו והוא אינו מעוניין במחויבות בעולם הזר ומלא הקירות והגדרות. אך כשהוא רואה את אמיליה כל העקרונות שלו נמסים.

קאם עוזר לאמיליה לאתר את אחיה ומכיון שהוא מאמין כי לא ייפגש איתה יותר – הוא גונב ממנה נשיקה.

זמן קצר לאחר מכן אמיליה מחליטה לנצל את הירושה בלתי צפויה שנחתה בחיקו של ליאו והפכה אותו ללורד רמזי, ועוקרת את משפחתה, שהפכה לפתע לחלק מהאצולה, לכפר. שם, נכנסת המשפחה לשלל צרות והיא נתקלת שוב, באופן בלתי צפוי ברוהן….

קאם רוהן הוא דמות חביבה והצועניות אכן נותנת לו את הנופך האסור לרומן עם בת אצולה במאה ה-19. אמיליה קצת פחות התחבבה עליי ולעיתים היתה די מעצבנת.

בנוסף, היחס לצוענים היה די גזעני. ואני לא מדברת על הדמויות בספר – שברור שצריכות להיות מעט גזעניות כלפיו – זה מה שעשו אז – היו גזענים כלפי צוענים (ויש שיאמרו שזה נמשך עד היום) אבל גם התיאורים שלו שניתנים לקורא על ידי הסופרת נגועים בכך וזה השאיר לנו טעם רע בפה.

הצגת כל האחיות עם תכונותיהן הבולטות וסידורן כמועמדות לניושאין עתידיים די מכין את הקרקע לספרים הבאים (ויש ספרים באים) בצורה מעצבנת והתוספת העל-טבעית שמלווה בעיקר את האח (אך לא רק) אולי מתאימה לשילוב עם צועני אך היא מיותרת ברומן מהסוג הזה (אם כי יש להודות שב2007, זמן כתיבת הספר, זה היה, למרבה הצער, מאוד פופולארי להוסיף את האלמנט הזה) וזה לא שחס וחלילה אנחנו מתנגדות לקצת על-טבעי בסיפורים שלנו, אלא שזה פשוט מעצבן אותנו כשזה נעשה לאחר יד ובחוסר מיומנות.

כמי שחובבת רומנים היסטוריים, אני תמיד מברכת על כך שמתרגמים עוד ספר, אך כמי שמכירה קצת את הסופרת (הייתה חצי שנה שקראתי רק את פועלה – באנגלית, באנגלית כמובן) אני תוהה למה בחרה ההוצאה לפתוח דווקא עם תירגום ספר זה – במיוחד כשהספר מציג דמויות מספרים קודמים, וכשזו אפילו לא הסדרה היחידה של קלייפס עם נגיעות על טבעיות  – אך למרבה הצער מדובר באחד הספרים הפחות מוצלחים של הסופרת, ופתיחה בו לא עושה חסד עם סופרת מהנה למדי בדרך כלל.

שלי עד חצות, ליסה קלייפס, מאנגלית: דפנה לוי, אהבות, 2017, 300 עמ' – ספר ראשון בסדרת ההת'אווי'ס

Mine Till Midnight, Lisa Kleypas, 2007  (Hathaways, book 1)

מודעות פרסומת