תגיות

, , , ,

בתור בת יחידה לאם חד הורית שהתייתמה מאמה בגיל 19, ובתור תלמידה מבריקה ומצטיינת בתחום שמעטים מבינים, ג'וליאנה פורטיס רגילה לחיים של בדידות ולמחסור בקשרים אישיים. זה חלק ממה שהופך אותה למועמדת טובה כל כך לגיוס בידי סוכנות סודית של הממשל האמריקאי, שמשתמשת בעבודתה כדי לחלץ את האמת מיעדים מודיענים (או במילים אחרות, ג'וליאנה מענה אנשים ומוציאה מהם את האמת באמצעות תרכובות מסובכות שהיא רוקחת). ולכאורה, זה אמור להקל על חייה שהסוכנות בה היא עובדת מחליטה להפטר ממנה ומשותפה באופן סופני, והיא הופכת למבוקשת ונמלטת.
אולם שלוש שנים של בריחה, עמידה על המשמר ועוד פחות קשר אנושי מבדרך כלל גובות את מחירן וכשהיא מקבלת דואל מהבוס שלה לשעבר שאומר שהם זקוקים נואשות למיומנויותיה, היא מקבלת את ההחלטה המפוקפקת והגורלית לבדוק את העניין מקרוב. היא בהחלט מצפה שההחלטה הזו תוביל אותה לצרות – והיא אכן מובילה – אבל היא בחיים לא הייתה חולמת שתוביל אותה למצוא אהבה וחברות אמת. 
 
'הכימאית' הוא הספר השני שמאייר מפרסמת אחרי סדרת "דמדומים", והוא ספר מתח – כן, אפשר לומר על מאייר הרבה דברים, אבל היא בהחלט אוהבת גיוון בז'אנרים שלה. נראה שבספר הזה היא מנסה לתפוס מרחק מ"דמדומים": 'הכימאית' הוא לא ספר נוער בשום צורה שהיא, למעשה, יש בו סצנות אלימות גרפיות (הגיבורה מורידה למישהו אצבע ומדיחה אותה בשירותים, לדוגמה) שסביר להניח שהורים היו מעדיפים שילדיהם לא ייחשפו אליהן; הגיבורה הרבה יותר עצמאית, יש כאן יותר הומור והכי מפתיע בהתחשב בכך שזה ספר של מאייר – יש יחסי מין לפני הנישואים. ועדיין יש גם נקודות דימיון לספרים הקודמים – יש אהבת אמת שמשנה את חיי הגיבורים, הגיבורים נרדפים וחייבים להסתתר מאלה שרוצים לפגוע בהם ויש מחשבות אובדניות (שמופיעות כבר בעמ' 11!).
 
יש לי הרגשה שלחובבי מתח הארד קור ולמעריצי "דמדומים" יהיו בעיות עם 'הכימאית'. אנחנו – שלא סבלנו את "דמדומים" – חשבנו שהספר חביב ולפרקים אף משעשע, אבל איכשהו הניסיון של מאייר לצאת מאיזור הנוחות שלה גורם לספר להיות מתאמץ מדי.
 

הכימאית, סטפני מאייר, מאנגלית: דנה טל, מודן, 2017, 480 עמ' 

The Chemist, Stephenie Meyer, 2016

ויש טעימת קריאה

 

מודעות פרסומת