תגיות

, , , , ,

השנה היא 2007 וויל טריינר בן ה-33 הוא איש העולם הגדול, ממשפחה מיוחסת, עם עבודה מצוינת וחברה חתיכה מהמעמד הנכון. כל זה עד ליום חורפי במיוחד בו הוא מעורב בתאונת דרכים.

שנתיים לאחר מכן – לואיזה קלרק, בת 26, מפוטרת מעבודתה בבית הקפה השכונתי בעיר קטנה באנגליה, בגלל שהבעלים החליט לסגור אותו ולחזור לאוסטרליה. מאחר והיא בת למשפחה מהמעמד הנמוך; אחותה הקטנה היא אם חד הורית; אמהּ, אינה עובדת ועסוקה בלטפל בסבא שעבר אירוע מוחי, ואביה, עובד במפעל רהיטים, אך חושש מאוד מפיטורים, לואיזה אינה יכולה להרשות לעצמה לא לעבוד והיא פונה ללשכת העבודה. שם מציעים לה כל מיני הצעות, כל אחת יותר מדכאת מקודמתה (היא במיוחד לא העריכה את מפעל העופות). ואז מגיעה הצעה לשמש מטפלת ובת לוויה לנכה למשך שישה חודשים. היא כמובן לא מתלהבת, אבל ניגשת לראיון שם מזגה הקופצני, לבושה העליז ואופיה הפטפטני הופכים אותה למועמדת המושלמת.  ללכת בדרכך

המטופל שלה הוא כמובן – ויל טריינר, שפגיעת אופנוע השאירה אותו משותק מצווארו ומטה. הוא אומלל ואינו חפץ להמשיך בחייו, לאחר שהפך מגבר פעיל ומצליח לשבר כלי שיושב בכיסא גלגלים חשמלי ותלוי בכל דבר ועניין במטפליו.

השניים לא מסתדרים בהתחלה אבל כמובן לומדים להכיר אחד את השני ולואיזה מנסה להראות לוויל כי עדיין יש משמעות לחייו.

המרכיב הרומנטי בספר אינו דומיננטי כמו ב'הנערה שהשארת מאחור' אך בהחלט לא מדובר פה בשיבוט של ג'ודי פיקו, ולסיפור האהבה של לואיזה וויל יש מקום נרחב בספר (והוא די מתוק). הספר מתנהל ברובו דרך קולה של לואיזה, אולם מויס מגניבה מדי פעם, הצצות להלך הרוח של הסובבים את הגיבורים כמו אחותה של לואיזה, המטפל של ויל ועוד. מויס כותבת קולח והקריאה זורמת היטב ובאפקטיביות ואין ספק שקשה מאוד להישאר אדישים לרמות הרגש שהיא מעמיסה על הקורא. אבל, כמו בספרה הקודם, אופן הטיפול שלה בנושאים שהיא מציגה – מעבר לרובד הראשוני של גבר נכה ואשה צעירה נפגשים – צרם לנו. מויס עוסקת בחברה הבריטית והמעמדות בה, במעמד הנכים בחברה ובזכות למות בכבוד – כולם נושאים חשובים וראויים, אך היא נוטה תמיד לכיוון הפופוליסטי ולא מציגה אמירה מורכבת או מקורית. יש שיאמרו שעצם הצפת הנושאים היא שחשובה. אבל משהו בטיפול שלה – שפונה אל הדעה הטרנדית בציבור – מפריע לנו. עם זאת, דווקא העובדה שאת קולו של ויל כמעט ולא שמענו, היה דווקא אחד הדברים האפקטיביים יותר. בכך שיקפה מויס את מצבו בחברה ואת הרגשתו כי הכל מוחלט בשבילו ועבורו ומצד שני נתנה לקורא למלא את החלל בכוחות עצמו ודימיונו.

אם אתם מחפשים ספר שיגרום לכם למרר בבכי – זה הספר בשבילכם. אבל אם אתם מחפשים ספר עם אמירה אמיתית – לא בטוח שזה המקום הנכון. אנחנו, בכל אופן, לא ממש הצלחנו להתחבר למויס (שוב…).

ללכת בדרכך, ג'וג'ו מויס, מאנגלית: קטיה בנוביץ', ידיעות ספרים וספרי חמד, 2014, 407 עמ'

Jojo Moyes, Me Before You, 2012

שימו לב – משום מה בידיעות קראו לספר באנגלית Me After You